שימוש בדבקים לעץ

מאת: עמית מנחמי מנהל שיווק שרפון מקבוצת טמבור, יצרנית דבקים וחומרי איטום .

הנגר החובב עושה שימוש בעיקר בדבק PVA על בסיס מים, המכונה דבק פלסטי, להדבקת עץ לעץ. כמעט כל אחד מכיר גם את דבק המגע, ואכן בשוק המקצועי השימוש בדבק מגע נרחב, אבל הגיע הזמן להרוג מיתוס: אין לנגר החובב שום סיבה להשתמש בדבק מגע, ואני אומר זאת כנציג היצרן הגדול והטוב ביותר בדבקי מגע.

הסיבה: דבק מגע אינו מיועד ליצירת הדבקה חזקה ברמה הכימית, אלא ליצירת הצמדה של משטחים קשים, במהירות. כלומר, אם תנסו להדביק 2 קורות עץ עם דבק מגע, לא תקבלו שום כוח הידבקות. ועל כן, השימוש בדבק מגע, בתחום העץ בלבד, הינו להצמדת פורמייקה ופורניר לפלטות עץ. נגר מקצועי מוצא יתרון בדבק מגע, רק בזכות הצמדה מהירה  (תוך כ-20 דק') של הציפוי לעץ, ללא צורך בכבישה, או בלחיצה של 2 החלקים.

לנגר החובב, שזמנו בידו, ואינו משלם לעובדים לפי שעה, או עומד בדד-ליין של לקוחות עצבניים, אין שום סיבה להשתמש בדבק מגע.

למי שמתעקש יש לתת רק עצה אחת: חובה להמתין ככל שצריך עד להתייבשות הסולבנטים (חומרים נדיפים) לפני הצמדת 2 החלקים. המשטח המיועד להדבקה אמור להיות "מט" (לא מבריק) לפני ההצמדה, אחרת אותם סולבנטים יגרמו לגלים בפורמייקה, עם התחממות הטמפ' הסביבתית. גם הנגרים המקצועיים, בלחץ הזמן, נופלים בנקודה זו, בעיקר בחורף.

כמו כל מוצר, גם בדבק מגע יש להקפיד על איכות. דבק מגע "פשוט" עלול להיכשל בחשיפת המוצר המודבק לחום של הקיץ הישראלי, או בקרבת תנור בילד-אין וכו'. זהו למעשה עוד חיסרון של דבקי מגע, מאחר ובדבק פלסטי העמידות בחום גבוהה הרבה יותר.

אם כך, לנגר החובב מומלץ להשתמש בדבק פלסטי, אבל כאן יש לשים לב למספר כללים פשוטים אך קריטיים. ראשית, יש להבין את העיקרון של הדבק "הפלסטי": בתקופה שבין מלחמות העולם, נתגלו החומרים הפלסטיים, שהם בעיקרם פולימרים (שרשרת של חלקיקים) בעלי עמידות גבוהה. פולימר אחד ששמו PVA, הוא הפולימר של ויניל-אצטט, כשהוא מרחף בתוך מים, נתגלה כבעל יכולת יוצאת מן הכלל להדביק יחדיו משטחים סופגים (עץ, בד, נייר וקרטון). למעט משבר הנפט של 1973, דבקי PVA היו ועודם זולים, ידידותיים למשתמש ולסביבה, ומדביקים חזק יותר מהעץ עצמו.

לדבקים פלסטיים יש 2 חסרונות, המזינים אחד את השני: זמן ההדבקה ארוך עקב ההמתנה להתאיידות המים, ומצד שני, עקב המראה החלבי האחיד, נתרבו בשוק דבקים שיש בהם הרבה מים ומעט דבק. עקרונית, דבק פלסטי משרדי (לילדים) נראה כמו דבק נגרים, אבל מכיל פחות מ-20% דבק (ומעל 80% מים). גם אם היצרן מצהיר על 50% מוצקים, עלול להימצא יצרן מתוחכם שהכין דבק מ-30% פולימר, 20% גיר ו-50% מים, וכמובן שהדבר אינו דומה ל-50% פולימר ו-50% מים.

אחת הדרכים לזיהוי גיר בדבק היא, שלאחר ההתייבשות הוא אינו הופך לשקוף, ובמקביל, רצוי לדעת מי האבא של הדבק, ואף לקרוא דף טכני (TDS ) באתר האינטרנט של היצרן (עוד תרומה של מהפיכת המידע לאזרח הקטן).

מכון התקנים הישראלי, הבין את הבעיה הנ"ל, והגדיר כוח הדבקה מינימאלי, הנדרש לדבקי עץ. אמנם אף אחד לא אוכף את התקן, אבל טוב לדעת שהוא קיים: השיטה היא למרוח 2 פיסות עץ בוק בדבק, ללחוץ למשך 24 שעות, ולבצע משיכה במכשיר מיוחד, שאמור למדוד לפחות 70 ק"ג כוח לקריעה (גזירה) לכל סמ"ר מודבק. כעבור שבוע, אגב, החוזק עולה ומתייצב על 100 ק"ג כוח לסמ"ר.

אגב, מיתוס נוסף שיש לנפץ: אין קשר בין צמיגות (או דלילות) הדבק לבין איכותו. אין שום בעיה ליצור דבק סמיך מאד, שרובו ככולו מים, ולהיפך. כל נושא הצמיגות קשור אך ורק לנוחות במריחה של הדבק. מצד שני, ערבוב מים בדבק, גם מדלל אותו וגם מחליש את כוח ההדבקה שלו.

 כמו רב הפיתוחים החדשניים בעולם, מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, גרמניה ואנגליה, הובילו את הנושא לפני כולם. כבר בשנים הראשונות, חלה דרישה של נגרים לדבק PVA מהיר יותר וחזק יותר, כמענה לעץ קשה ו/או עבודה בטמפ' קרה ו/או בהדבקת חיבורי עץ קשים ללחיצה (הדבקת דופן לפלטה, למשל). לשם כך נוצר דבק נגרים צהוב, שהוא יקר יותר, ומספק כוח הדבקה גבוה יותר, במהירות רבה יותר, מדבק נגרים לבן. עצמת הגוון צהוב אינה מעידה על איכות הדבק, להיפך, קבלת פס דבק שקוף יותר מתרחשת ככל שהדבק בהיר יותר.

מבחינה כימית, הדבק הצהוב מכיל מעל 50% מוצקים (PVA טהור בנפח), ומחוזק בחומרים שונים שמעניקים טאק ראשוני טוב יותר. אבל, דבק צהוב אינו בהכרח דבק עמיד במים, וברוב המקרים חשיפה למים תחליש את הדבק אל מתחת לתקן קריעה שתואר לעיל.

לשם כך קיים תקן אירופי ואמריקאי, שמגדיר סט מבדקי כוח קריעה על רטוב, בהם אמור הדבק להיחלש, אך לא מתחת לרמת 70 ק"ג כוח לסמ"ר. רמת תקן זו מוכרת כ-D3, ובחו"ל לעיתים מוסיפים מקשה מיוחד לדבק, המביא אותו לרמה D4, שהיא עמידות גם במים חמים (לייצור חדרי אמבטיה מעץ, למשל).

סיכום ביניים: על מנת להפריד בין חלקי עץ שהודבקו עם דבק פלסטי, יש לטבול במים, רצוי חמים מאד, ולקוות שזה לא D3. בדבק מגע, אגב, צריך פשוט להפעיל חום של מעל 90 מעלות לכיוון אזור ההדבקה.

בניגוד לדבק מגע, בו יש להמתין עד להתאיידות הנוזלים לפני ההצמדה, בדבק פלסטי אסור להמתין, ויש ללחוץ למשך זמן ממושך את 2 חלקי העץ, בשעה שהדבק עדיין רטוב. כאן קיימים 2 מושגים נוספים: זמן פתוח וזמן כבישה. מאחר וגם נגרים מקצועיים מתבלבלים לעיתים בין השניים, כדאי לעשות סדר בדברים:

כאשר יצרן מצהיר על דבק "מהיר" או "איטי", אין הכוונה שהדבק האיטי אינו איכותי ודורש זמן כבישה ארוך.  הכוונה לזמן פתוח, שהוא זמן שבו הדבק עדיין חי, מרגע המריחה, כשהוא חשוף לאוויר. נגר מקצועי שעובד על מספר הדבקות במקביל, לפני הכנסה למכבש, חייב דבק "איטי" אחרת בהגיעו למריחת החלק האחרון, ובעיקר ביום חם, עלול "להתייבש למוות" החלק הראשון שנותר חשוף. דבק צהוב, שגם הוא "מהיר" הוא בעל זמן פתוח של 10-15 דק' ואילו דבק "איטי" מספק עוד 10-15 דק' קריטיות לזמן הפתוח.

נתון של זמן כבישה מדויק לא ניתן לקבל מיצרן הגון. הסיבה היא שאין ליצרן יכולת לצפות את הגורמים השונים של כל הדבקה ספציפית. משתנים כמו לחות בעץ, סוג העץ, צורת וכמות המריחה, ועוד, משפיעים על הזמן להשגת כוח הדבקה חזק, וחשוב מכך: טמפ' החדר היא גורם קריטי. הפעלת חום בכבישה מסייעת להשגת הדבקה חזקה תוך דקות. אבל רובנו לא מבצעים כבישה חמה, ותלויים בטמפ' ובלחות שבסביבה. ביום חמים ולא לח, דבק צהוב ישיג הדבקה תוך פחות מחצי שעה, ודבק לבן טוב יעשה זאת תוך פחות משעה. בטמפ' של 15 מע' ומטה, הזמנים מוכפלים בטור הנדסי. ב-8 מע' ומטה הדבק כבר אינו אפקטיבי.

למרות שכבר אמרנו שהנגר החובב אינו ממהר, הוא גם אינו רוכש כמויות גדולות של דבק, ועל כן אין סיבה שלא ירכוש דבק צהוב. אבל העצה הטובה יותר היא: אם מצאתם דבק D3 של יצרן אמין, והוא לבן (הופך לשקוף) ואינו יקר מידי- לכו עליו, ורק עליו. כך תקבלו את עצמת ההדבקה הטובה ביותר, במחיר סביר, ותוכלו להשתמש בלכה אקרילית, לחשוף את הרהיט ללחות ורטיבות, וליהנות מדבק שקוף ונקי.