מבוא לצבע

מה קורה כשמערבבים כימיה (שאהבנו לשנוא בביה"ס) ומילה כמו "צבע" (שבילדותנו היתה "אדום", "כחול" ו"צהוב", וכשהתחלנו לעסוק בעץ הפכה פתאום לשם של חומר)? בקיצור, מתכון לבלגאן. המדריך הזה מיועד לעשות קצת סדר.
צבע, או באנגלית paint, הוא נוזל שמורכב בעיקר מחומר נושא (שרף כלשהו), מדלל ופיגמנט.

1. שרף (resin) – השרף משפיע על רוב התכונות של הצבע – גמישות, עמידות למכות, עמידות לחומצות ועוד. השרף יכול להיות אפוקסי, פוליאוריטני, אקרילי, אלקיד, ניטרו-צללוז, ועוד. כאשר הצבע מתייבש, רוב החומר שנשאר הוא השרף. ניתן לחשוב עליו כדבק המחבר בין המרכיבים, ואכן חלק מהשרפים המצויים בצבע משמשים גם לייצור דבקים (אפוקסי, פוליאוריטן ועוד). מה גורם לשרף להתקשות? שתי פעולות עיקריות שמתרחשות: רוב המדלל מתאדה, ופעולה כימית שתלוייה בסוג השרף, למשל:
   שרף חד-רכיבי – מתחמצן (לכן אינו מתייבש בקופסה סגורה) ומתפלמר (ולא ניכנס לכימיה גבוהה).
   שרף דו-רכיבי – זהו שרף (או צבע) הדורש שני שרפים שונים מעורבבים ביחס נכון, מגיבים כימית זה עם זה ומתקשים. שימו לב שהיחסים בין החלקים הם לפעמים נפחיים (אפשר לערבב עם מקל מיוחד) או משקליים (דורשים מאזניים), לפי מה שכתוב על האריזה. היחסים נקבעים לפני דילול שמשנה לגמרי את כמות החומר בכלי! יצרנים רבים משלבים את שם השרף בשם הצבע., "פוליאור", למשל מכיל (גם) שרף פוליאוריטני. "סופרקריל" בנוי משרף אקרילי וכדומה.
   הערה: צבעי אבקה וצבעי קלייה מתקשים רק לאחר חשיפה לחום גבוה.
2. מדלל – השרף הוא סמיך ולכן כדי ליישם את הצבע צריך תמיד לדלל את הצבע. כל צבע נמכר מדולל במידה מסויימת (המדלל עולה עשירית מהשרף). אבל באיזה מדלל נשתמש? ובכן, לכל שרף מתאים מדלל ייחודי. שרף אקרילי מדולל בד"כ במים (כן, גם זה מדלל!). אפוקסי דורש מדלל אחר ויש גם שרף אפוקסי (אחר) שמדולל במים. מדללים אחרים הם: קסילן, טולואן, אצטון, MEK ועוד. לאלה מתווספות תערובות מדללים שהמציאו היצרנים כגון מדלל 21 או מדלל ל"המרייט". לכל שרף מדלל "אמיתי" המכונה בשפה המקצועית diluents ומדלל פחות מתאים שבו ניתן להשתמש רק לאחר דילול מסויים בקודם, הנקרא thinner (מלשון דק או דליל, ובעברית של צבעים טינר). כמה יש לדלל? לפי שיטת היישום וגם לפי ההנחיות של היצרן: מעט בהברשה (או כלל לא כמו ב"פוליאור"), יותר בהתזה.
3. פיגמנט – זהו הצבען שמוסיפים לצבע. הוא פוגע בתכונות ההגנה של השרף (משום שהוא סופג אותו ומוריד את הריכוז שלו) אבל מוסיף תכונות משלו כגון גוון, הגנה מפני חלודה (פיגמנט אדום אוקסיד למשל), חסימת קרני שמש ועוד. הפיגמנט הזול ביותר הוא הלבן. מרכיב אחר שנכלל בצבעים רבים הוא מלאן – אבקה שמטרתה בעיקר הוזלה של הצבע. מלאן ידוע הוא גיר. יתר מרכיבי הצבע לא יידונו במדריך זה. רק אומר שצבע פשוט מכיל 6 מרכיבים. צבע מורכב יכול להכיל גם 15 או יותר.

התאמת צבע למשטח: כאשר באים לבחור צבע, חוץ מהגוון הנדרש ישנם שיקולים טכניים כגון: האם זהו צבע הגנה בלבד (למשל בצביעת מתכת נגד החלדה או עץ חיצוני בלכה שקופה או סיפון עץ בצבע מעכב בעירה) או צבע שנותן הגנה וקישוט (למשל "המרייט"). לעיתים שכבת יסוד תשמש להגנה ושכבה שנייה תשמש בעיקר לדקורציה. אם זהו צבע לקיר חיצוני, לא נרצה שינשום, אבל אם זהו קיר לאמבטיה, נרצה שלחות מסויימת תעבור דרכו. אם זהו צבע למקרר נרצה שיהיה קשיח ביותר למכות ושריטות, אבל אם זהו צבע לפסל עץ נרצה שיגביר את יופיו של העץ שבחרנו, וכן הלאה.

צבע שקוף – בצבע כזה אין פיגמנט ולכן איננו מעניק הגנה מפני קרינת השמש אבל הוא מגן מפני מים ונוזלים אחרים, שריטות ומגע. צבע אקרילי נוטה להיות הכי פחות צהבהב. האחרים מעט צהובים יותר ומצהיבים עוד יותר עם הזמן. גם גמישות חשובה לעתים (בצביעה של עץ כי הוא ממרחב ומתכווץ). צבע פוליאוריטני מעניק גמישות מרבית. מצד שני הוא מצהיב כאשר איננו חשוף לאור (ראו לדוגמה פוליאוריטן לבן לאורך זמן). צבע ניטרו-צללוז כל כך לא גמיש שהוא מפתח מיקרו-סדקים (כמו בכלי נגינה של פעם).

הסתרה – הוא יכולתו של צבע להסתיר את מה שהיה תחתיו (בהנחה שלא דולל). למשל, צבע לבן מכיל כמות גדולה של פיגמנט ושכבה דקה תסתיר את מה שתחתיו בקלות. צבע אדום מכיל כמות קטנה של פיגמנט ודרושות 3-5 שכבות לתוצאה זהה. לפעמים, משיקול כלכלי, נבחר גוון ביניים וכך נחסוך כמה שכבות. דילול מוריד עוד יותר את כושר ההסתרה של צבע.
כיסוי – הסמיכות של צבע וכושר ההרטבה שלו משפיעים על תכונה זו. הנתון מופיע על אריזת הצבע ומלמד בערך כמה צבע נדרש כדי לצבוע מטר רבוע. דילול מגדיל את כושר הכיסוי (נדרש פחות צבע).

ברק – תכונה זו מלמדת מהו אחוז האור שחוזר מפני השטח הצבוע. כאשר רוב האור נבלע, הצבע מכונה צבע עם ברק מט. היצרנים מחליטים שצבע זה יחזיר לדוגמה 0-10% מהאור. צבע ללוחות ביה"ס הוא דוגמה מצוינת. בקצה השני קיימים צבעים מבריקים. ניתן בהחלט להבחין בעין בהבדל בין החזר של 85% ו95% (כדי להגיע לברק גבוה במיוחד דרושה הכנת משטח מושלמת, התזה נכונה וייבוש בתנאים נטולי אבק). בין המבריק למט ישנם מבחר מידות שזכו לכינויים כגון משי, קליפת ביצה (קצת מעל מט), מבריק-משי (קצת מעל משי) ועוד, לפי דמיון היצרן.

אחיזה – יכולתו של הצבע להדבק לשכבה הקודמת. עלולה להיות בעייתית כאשר שכבה קודמת מבוססת על מדלל שונה לגמרי (למשל צבע מים על גבי צבע מבוסס טרפנטין או "המרייט" על יסוד צבע אחר).

תכונות פיזיקליות נוספות בקצרה – הנה עוד דוגמאות: אפוקסי עמיד מאד לחומצות וכימיקלים (רצפת מוסך) אבל מתפורר בחשיפה ממושכת לשמש. צבע לתחתית אוניות יודע להשיל שכבות וכך מונע הדבקות רכיכות ים. צבע אלקידי (כגון "סופרלק") הוא בעל עמידות יחסית נמוכה לחומרים ופגיעה אבל הוא זול יחסית ומתאים לדקורציה. לכות שקופות שמיועדות לפרגולות או דקים מכילים אחוז נמוך של רעל נגד עובש. צבע לבן לאמבטיות מכילות ריכוז גבוה יותר של רעל נגד עובש. עופרת כנראה כבר לא קיימת בשום צבע היום אבל מי שחושש כדאי שיקפיד לבדוק במיוחד בצהוב ואדום. לרוב הגוונים יש בעייה של עמידות בשמש ומפני שהפיגמנט מתפרק בקרינת שמש (UV), הגוון דוהה. לבן ושחור אינם סובלים מכך אבל הם כן מתלכלכים בקלות. פיגמנט שחור בולע הכי הרבה קרינה של שמש ולכן צובעים בו קולטים לחימום מים. לרוב הצבעים הביתיים בברק נמוך הוסיפו בייצור שעווה שנוטה לצוף ולכן חשוב לערבב היטב צבע שעמד זמן רב.

מה זו לכה – המונחים לכה ובאנגלית lacquer משמשים קצת בערבוביה. לעתים הכוונה למוצר שקוף (צבע נטול פיגמנט) ולעתים משתמשים בהם כמונח כללי לצבע. במקור, המונח מגיע משמו של חרק שהפרשותיו שימשו כצבע שקוף. לבלבול הזה נוספה הלכה שמיישמים על ציפורניים, אף שזו באנגלית בכלל nail polish.

ורניש – זהו שם כללי לצבעים שקופים המיועדים כמעט תמיד לציפוי עץ. המילה באה מהביטוי המקביל באנגלית varnish. היצרנים למדו מהר מאוד שאפשר לגוון צבע זה עם כמות קטנה של פיגמנט וכך לקבל "ורנית" מגוונת אשר מחזקת את צבע העץ או מעניקה לו גוון אחר (כמו כחול) אבל עדיין מאפשרת לראות את דוגמת העץ מתחת. גיוון זה תורם אגב להגנה מפני קרינת השמש. כל שכבה נוספת מורידה את שקיפות שכבת המגן. מצד שני חשוב לזכור שכדי לקבל הגנה טובה יותר, רצוייה מידה מסוימת של ספיגה בעץ. צבע רגיל נספג מ"מ בודדים, גם אם נדלל אותו יותר. גודל המולקולות של הצבע אחראי לכך. לספיגה עמוקה יותר יש לשלב שמנים מתאימים (נושא שלא יכוסה במאמר זה).

ביץ (stain) – זה איננו צבע משום שחסר לו את המרכיב העיקרי – שרף. במקום זאת, הביץ הינו נוזל שבו חלקיקי פיגמנט קטנים במיוחד צפים בנוזל שעשוי להיות מים, אלכוהול או מדלל אחר שאליו הפיגמנט מותאם. מיישמים ביץ באמצעות מברשת או סמרטוט נטול סיבים. המדלל בורח ומשאיר פיגמנטים תפוסים בין נקבוביות העץ. יש ליישם מייד לכה שקופה כדי למנוע את נפילת הפיגמנט. שוב, מצאו היצרנים דרך לבלבל את ההגדרות והחלו להוסיף כמויות קטנות של שרף זה או אחר לביץ. כעת הוא הופך למעין צבע דליל וכבר לא זכאי להגדרה של ביץ. כדי להיות בטוח באיזה מקרה מדובר יש לקרוא את הכתוב על אריזת המוצר.

שיטות יישום
נושא זה לא ייסקר ביסודיות אבל קשה לחמוק ממנו. הוא מותאם לצבע וגם למשימה. האפשרויות הן:
מברשת - קל לביצוע, זול יחסית (בד"כ שיער טבעי עדיף ויקר משיער סינתטי), דורש מיומנות סבירה (כדי לא להשאיר סימני הברשה ונזילה), חסכוני מאוד בצבע. מתאים לצבעים חד-רכיביים. בצבעי מים ניתן להשתמש גם במברשות ספוג.

גלגלת – מתאים בעיקר לצבעים חד-רכיביים ביתיים. סוג הגלגלת (ספוג, שערות, פרווה) מותאם לצבע. חד פעמית או דורש שטיפה.

התזה – דורשת דילול מתאים וציוד (אקדח וקומפרסור). גודל החור באקדח (דיזה) מותאם לצבע ולכמות הדילול. דורש מיומנות, בזבזני בצבע, דורש ציוד הגנה (מסכה, לעיתים תא ריסוס). קיימים מערכות יעילות יותר כגון HVLP (נפח מוגדל בלחץ מופחת). בצבעים סמיכים במיוחד משתמשים במדחס נטול לחץ אויר (airless) כגון לאוניות ולסימון דרכים. בצבעים נטולי מדלל (צבעי אבקה) משתמשים באקדח אלקטרוסטטי המעניק מטען חשמלי לצבע וכך הוא "נדבק" למשטח.

יציקה – בעבר נהגו לצבוע דלתות ביציקה. הדבר דרש צבע מותאם שהוברש בשכבה עבה במיוחד ונתן גימור בברק גבוה. הדלתות נצבעו בשכיבה והיה צורך להפוך אותן כעבור זמן לצביעת צד שני.

מושגים שונים ומשונים

נסיים בכמה מונחים שייתכן שתיתקלו בהם:

שלאק (shellac) – שרף שמופק מחיפושית. צבעו שקוף צהבהב. שימש בעבר לצביעת רהיטים. משמש עדיין נגרים מסויימים כשכבת אטימה ראשונה. ניתן לרכוש אותו כפתיתים או כבר מומס באלכוהול, בדרגות גוון שונות ועם ריכוז שונה של שעווה.

פרנש-פוליש (French polish) ושלייפלק – מילים שמתארות טכניקה של צביעה של עץ ולא סוגים של צבעים. הראשון מתייחס בעיקר להשגת ברק גבוה באמצעות יישום ידני של הרבה שכבות דקות (בעיקר של שלאק). השני מתייחס למראה אטום באמצעות התזה, מראה שמקובל בריהוט תעשייתי.

buffing – תהליך של ליטוש עם גלגל בד מיוחד על גבי מנוע (חשמלי, או אויר) המיועד להחלקת פגמים קטנים (כגון אבק שנדבק בזמן הצביעה) והגברת הברק. בזמן התהליך ניתן ליישם מעט שמן על הגלגל ולקבל מראה שונה. מיועד בעיקר לחפצים קטנים (אחרי חריטה) או לריהוט מסורתי.

צבע שמן – בעבר נהגו לייצר צבעי אלקיד (כגון "סופרלק") עם תוספת של שמן למראה מבריק והגנה על המשטח. צבעי השמן שימשו למתכת, עץ ובכלל והיו נפוצים למדי. בארץ, אחרון המשתמשים בהם היה צה"ל. כבר כמה עשרות שנים לא מיוצרים צבעים כאלו אבל השם דבק ויש שקוראים לכל צבע בייתי שאיננו צבע מים, צבע שמן.

עופרת – עופרת הוא מרכיב רעיל ולפני כמה עשרות שנים אסרו על קיומו בצבע. מדוע בכלל שולב חומר זה בצבע? פיגמנטים צהובים ואדומים סובלים מעמידות נמוכה לקרינת שמש (UV) וצבעים בגוונים אלו דהו במהירות, דבר שהשאיר גוון רחוק מן הנדרש ולא כל כך יפה. יצרני הפיגמנטים גילו שפיגמנטים שמבוססים על עופרת (וכרום) מחזיקים זמן רב בהרבה בשמש. מאז שרוב ארצות העולם הסכימו לאסור על מרכיב זה, יצרני הפיגמנטים התאמצו קצת יותר (ויצרני הצבע השקיעו קצת יותר כסף ברכישת פיגמנטים מיוחדים ויקרים) והיום כמעט שלא ניתן להשיגם. בטח לא מתוצרת הארץ.