חברה של בתי קיבלה פסיפס זכוכית מודבק על לוח עבה, וביקשה לשַכּן אותו בשולחן קפה במידות 120X70X45 ס"מ בערך. לא נגרות גדולה, וחשבתי רק להצביע על כמה נקודות שיוכלו לעזור גם לאחרים.
א. אני לא אוהב חיבורי זווית שבהם רואים את הגדם, שגם לא נצבע היטב, ולכן הרגליים והמסגרת מנוסרות לאורך ב-45 מעלות ומודבקות ואח"כ עוגלו על שולחן-הראוטר. הניסור על מסור-שולחן של "בוש" הכי בסיסי. בדרך זו, קו-החיבור הנראה בין שני החלקים הוא מינימלי ומשטח ההדבקה גדל מאוד. לחיזוק, הוספתי שלושה "ביסקוויטים" בכל רגל (כן, עם מכשיר של "וולף" שעולה משהו כמו 200 ש"ח!) וביסקוויט אחד לכל פינה של המסגרת. את חריץ הביסקוויט יש לעשות בניצב לפאה המשופעת ב-45 מעלות ולא נמוך מדי כדי שהחריץ לא יחדור את הדופן.
ב. לחיזוק המסגרת הוספתי מבפנים קושרות בכל פינה וגם שתי קושרות רוחב בגלל משקל הפסיפס.
ג. החלק העליון של הרגל, פסי האורך והרוחב לתמיכה וכן הקושרות הפינתיות - נמצאים כולם באותו מישור, ועליהם יושב הפסיפס. מהניסיון למדתי, שאין טעם להיאבק עם מדידות בכל פעם או סימון קו והתיישרות לפיו. הרבה יותר חכם להכין מדיד פשוט משתי חתיכות עץ לפי הנסיגה הדרושה (עובי הפסיפס) מראש השולחן - ובכל חיבור (של קושרת, רגל או פינה) פשוט להחזיק את המודד ביד אחת ולחבר את החלק ביד השנייה. אפס טעויות!!